[This is the procedure in the performance of] the commandment of halizah: He and his deceased brother`s wife come unto the Beth Din, and [the latter] offer him such advice as is suitable to his condition, for it is said in the Scriptures, then the elders of his city shall call him and speak unto him. She then announces: my husband`s brother refuseth to raise up unto his brother a name in Israel; He will not perform the duty of a husband`s brother unto me. Then he makes the declaration: I like not to take her. [These formulae] were always spoken in the Holy Tongue. Then shall his brother`s wife draw nigh unto him in the presence of the the elders and draw his shoe from off his foot, and spit before his face, such spittle as the judges can see, and she raises her voice and says: so shall it be done unto the man that doth not build up his brother`s house, thus far used they to recite. When, however, R. Hyrkanus, under the terebinth at Kefar Etam, once dictated the reading and completed the entire section, the practice was established to complete the entire section. [That] his name shall be called in Israel, `the house of him that had his shoe drawn off`, is a commandment [to be performed] By the judges and not by the disciples. R. Judah, however, ruled: it is a duty incumbent upon all present to cry `[the man] that had his shoe drawn off`

 יבמות 12.6
מצות חליצה׃ בא הוא ויבמתו לבית דין; והם נותנין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר ''וקראו לו זקני עירו, ודיברו אליו''  (דברים כה,ח) ׃ והיא אומרת, ''מיאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל-- לא אבה, יבמי''  (דברים כה,ז) ; והוא אומר, ''לא חפצתי לקחתה''  (דברים כה,ח) ׃ ובלשון הקודש היו אומרין׃ ''וניגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו''  (דברים כה,ט) , רוק שהוא נראה לדיינין׃ ''וענתה, ואמרה, ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו''  (שם) , עד כאן היו מקרין׃ וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עכו וגמר את כל הפרשה, הוחזקו להיות מקרין את כל הפרשה׃ ''ונקרא שמו, בישראל׃ בית, חלוץ הנעל''  (דברים כה,י) -- מצוה בדיינין, ולא מצוה בתלמידים; רבי יהודה אומר, מצוה על כל העומדים שם לומר, ''חלוץ הנעל'', ''חלוץ הנעל

Beth Shammai ruled: only those who are betrothed may exercise the right of refusal; but Beth Hillel ruled: both those who are betrothed and those who are married. Beth Shammai ruled: [a declaration of refusal may be made] against a husband but not against a levir; but Beth Hillel ruled: either against a husband or against a levir. Beth Shammai ruled: [the declaration] must be made in his presence, but Beth Hillel ruled: either in his presence or not in his presence. Beth Shammai ruled: [the declaration must be made] before Beth Din, but Beth Hillel ruled: either before Beth Din or not before Beth Din. 
Beth Hillel said to Beth Shammai: [a girl] may exercise the right of refusal while she is a minor even four or five times. Beth Shammai, however, answered them: the daughters of Israel are not ownerless property, but, [if one] makes a declaration of refusal, she must wait till she is of age, and declare her refusal and marry again.

יבמות 13.1
בית שמאי אומרין, אין ממאנין אלא ארוסות; ובית הלל אומרין, ארוסות ונשואות׃ בית שמאי אומרין, בבעל; בית הלל אומרין, בבעל וביבם׃ בית שמאי אומרין, בפניו; ובית הלל אומרין, בפניו ושלא בפניו׃ בית שמאי אומרין, בבית דין; ובית הלל אומרין, בבית דין ושלא בבית דין׃ אמרו בית הלל לבית שמאי, ממאנת והיא קטנה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים; אמרו להם בית שמאי, אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ותמאן, ותינשא